גנן גידל דגן בגן — אבל איפה 8,000 המתפקדים?
"גנן גידל דגן בגן" — וככל שהדגן גדל, כך גם המספרים: פעילים, קבוצות, השפעה, ולבסוף ההכרזה המרשימה מכולן — 8,000 מתפקדים של "הליכוד שלי".
8,000!
כבר לא דגן בגן.
שדה חיטה פוליטי מקצה השומרון ועד מצודת זאב.
ערב הפריימריז הודיעה הקבוצה של יוסי דגן שהיא קבוצת ההתיישבות הגדולה בליכוד, השנייה בגודלה בתנועה, ומפרסמת רשימת מומלצים ל־8,000 מתפקדיה.
כששומעים 8,000 מתפקדים, מדמיינים מכונה.
אוטובוסים לקלפיות, טלפנים, מטות, רשימות אקסל ומישהו שצועק בטלפון: "למה עוד לא הצבעת?"
בקיצור: דגן עד הכתפיים.
ואז הגיעו תוצאות האמת.
ופתאום התברר שכדאי להוציא מטר ולבדוק כמה גבוה באמת צמח הדגן.
שיקלי? אל תספרו לנו שזה בזכות הגנן
עמיחי שיקלי, שקיבל את המלצת "הליכוד שלי", סיים ראשון בחמשת יישובי השומרון שבדקנו עם 1,051 קולות.
עמית הלוי — 960.
יריב לוין — 920.
אמיר אוחנה — 860.
מרשים מאוד.
אבל לקחת קרדיט על שיקלי, לוין, הלוי ואוחנה בשומרון זה קצת כמו לשתול עץ באמצע יער ולהכריז:
תראו איזה יער גידלתי.
אלה מועמדים בעלי כוח עצמאי גדול בקרב הציבור האידיאולוגי.
רוצים למדוד את כוחו של יוסי דגן?
אל תבדקו את מי שהשומרון ממילא אוהב.
תבדקו את מי שזקוק לגנן.
ואז מצאנו את אתי עטיה
אתי עטיה לא הייתה סתם ברשימה.
"הליכוד שלי" העניקה לה את דרגת התמיכה הגבוהה ביותר.
כלומר, אם באמת יש 8,000 מתפקדים שמתיישרים לפי רשימת ההמלצות — כאן היינו אמורים לראות את הקומביין נכנס לפעולה.
והתוצאה בחמשת היישובים שבדקנו?
347 קולות.
רגע.
8,000?
בדקנו שוב.
347.
כנראה שבין הזריעה לקציר משהו קרה ליבול.
ומתוך 347 הקולות של עטיה, 220 הגיעו מהר ברכה בלבד.
אריאל — 68.
קרני שומרון — 37.
אלקנה — 12.
קדומים — 10.
באלקנה וקדומים ביחד: 22 קולות.
בשביל 22 מצביעים לא צריך אוגדה.
גם טרנזיט יעשה את העבודה.
ואז אלי כהן מקלקל את התיאוריה
אלי כהן בכלל לא קיבל את דרגת התמיכה הגבוהה ביותר. הוא הוגדר רק כמי שיזכה ל־"תמיכה משמעותית".
והתוצאה?
738 קולות.
יותר מפי שניים מאתי עטיה.
שלמה קרעי, שגם הוא קיבל רק "תמיכה משמעותית", הגיע ל־576.
כלומר, מתפקדי הליכוד עשו מעשה חתרני במיוחד:
הם קיבלו רשימת המלצות — והצביעו למי שהם רוצים.
אסון לכל חקלאי פוליטי.
ויש כאן נקודה הרבה יותר רצינית
צריך לומר ביושר: הפעילות של יוסי דגן למען ההתיישבות, ובפרט בצפון השומרון, היא פעילות מבורכת וחשובה.
על זה אין צורך להתווכח.
מי שפועל לחיזוק ההתיישבות, לפיתוח האזור ולהחזרת צפון השומרון למרכז סדר היום הלאומי ראוי להערכה על כך.
ודווקא בגלל זה הביקורת הפוליטית צורמת יותר.
כי אין שום קשר הכרחי בין להיות אידיאולוג של ארץ ישראל לבין לנסות להפוך לבעל הבית של רשימות ודילים בתוך הליכוד.
אפשר להיות איש התיישבות בלי להפוך לקבלן קולות.
אפשר להילחם על צפון השומרון בלי להכריז על 8,000 חיילים פוליטיים.
ואפשר לדבר על אידיאולוגיה בלי להגיע בסופו של דבר אל הרמה הנמוכה ביותר של עסקנות: מי נכנס לרשימה, מי מקבל תמיכה, למי מעבירים קולות וממי מצפים להחזיר טובה.
וזה אולי הדבר המאכזב ביותר בסיפור.
מי שמצטייר בציבור כאידיאולוג צריך להיזהר שבעתיים שלא להיראות בסוף כמו עוד עסקן עם פנקס מומלצים ביד.
כי אידיאולוגיה אמורה להיות מצפן.
לא מחירון.
אז איפה ה־8,000?
אנחנו לא טוענים שאין מאגר ובו 8,000 שמות.
ייתכן שיש.
אולי יש טלפונים, קבוצות וואטסאפ, פעילים ורשימות.
אבל יש הבדל עצום בין 8,000 שמות שאתה יכול לשלוח להם הודעה לבין 8,000 מתפקדים שאתה מסוגל להניע בקלפי.
ואתי עטיה היא מקרה מבחן מצוין.
לא שיקלי.
לא לוין.
לא אוחנה.
אתי עטיה.
כי לקחת קרדיט על מי שהשומרון ממילא אוהב זו לא הוכחת כוח.
כוח נמדד כשאתה מבקש מהשטח לתמוך במועמד מסוים — ורואים כמה באמת באו איתך.
אז אחרי כל ההכרזות והמספרים הגדולים נשארנו עם גרסה פוליטית חדשה:
גנן גידל דגן בגן.
הדגן גדל בהודעות לעיתונות.
הכריזו על 8,000 בשדה —
ואז פתחנו את הקלפיות.
והמסקנה?
ההתיישבות — מבורכת.
האידיאולוגיה — חשובה.
העסקנות — קצת פחות.
ויוסי, את ה־8,000 עדיין מחפשים.
