אלטלנה, בן גביר והקוזק הנגזל
איתמר בן גביר גילה מחדש את אלטלנה — ואז גילה שיש גם ראש ממשלה.
בואו נרד רגע לסיפור, כי מאחורי העלבון התורן והתלונה ש"נתניהו לא מצטלם איתי" מסתתר סיפור הרבה יותר מעניין על קרדיט, ממלכתיות ופוליטיקה.
שרידי אלטלנה התגלו.
אירוע היסטורי וסמלי מהמעלה הראשונה למחנה הלאומי. אונייה שהפכה במשך כמעט שמונה עשורים לסמל של אחד הרגעים הכואבים בתולדות המדינה ושל החלטתו של מנחם בגין למנוע מלחמת אחים.
אירוע כזה אמור להיות אירוע ממלכתי.
יש ממשלה.
יש ראש ממשלה.
יש שר ממונה.
אבל בן גביר לא חיכה.
עוד לפני שהדבר הוצג בצורה מסודרת על ידי ראש הממשלה והגורמים הממלכתיים, הוא מיהר להכריז על הגילוי ולתפוס את מרכז הבמה.
הקרדיט? בן גביר.
הכותרת? בן גביר.
המצלמות? בן גביר.
כאילו הוא עצמו צלל למעמקים, מצא את האונייה וגרר אותה לחוף.
ואז הגיע הטקס.
ראש הממשלה בנימין נתניהו הגיע, נשא דברים בנפרד — ולא סיפק לבן גביר את התמונה המשותפת שהוא כל כך רצה.
ופתאום התחיל פרק חדש בסיפור:
הקוזק הנגזל.
בן גביר, שרק רגע קודם עקף את כללי הטקס הממלכתי כדי לקחת לעצמו את הקרדיט, נעלב עכשיו שנתניהו לא העניק לו את תמונת הקרדיט.
"הוא לא מצטלם איתי".
באמת?
אי אפשר מצד אחד להתנהל כאילו הממשלה היא תפאורה להצגה שלך, ומצד שני להיעלב כשראש הממשלה מזכיר לך שיש היררכיה ויש ממלכתיות.
וזה אולי ההבדל הגדול בין הסיפור של אלטלנה לבין הפוליטיקה שנבנתה סביבה השבוע.
מנחם בגין עמד באחד הרגעים הקשים ביותר בחייו הפוליטיים. ירו על אנשיו. האונייה בערה. אנשים נהרגו.
ובאותו רגע הוא לא שאל:
"איפה התמונה שלי?"
הוא שאל איך מונעים מלחמת אחים.
78 שנים אחר כך, אלטלנה שוב בכותרות — אבל הפעם נדמה שהקרב הגדול הוא מי יעמוד בפריים.
אפשר לחלוק על נתניהו. אפשר לחלוק על בן גביר. ואפשר בהחלט לשאול אם נכון היה לקיים את האירוע בצורה שבה התקיים.
אבל מי שמבקש לדבר בשם מורשת בגין ואלטלנה צריך לזכור שממלכתיות היא לא רק מילה שאומרים בנאום.
ממלכתיות נבחנת דווקא ברגע שבו אתה מוותר על קצת קרדיט אישי לטובת המדינה.
ובן גביר?
במקום להיעלב שנתניהו לא הצטלם איתו, אולי כדאי שישאל מדוע מלכתחילה היה כל כך דחוף לו להיות הראשון שמצטלם עם אלטלנה.
כי בסוף, מכל הסיפור ההיסטורי העצום הזה, נשארנו עם פוליטיקה ישראלית קטנה:
אלטלנה נמצאה במעמקי הים — והאגו צף מיד למעלה.
