העולם החופשי צריך מנהיגים – לא פקידים מבוהלים

מנהיגות של טראמפ ונתניהו מול רפיסות של אירופה

מתברר כי כבר משנות ה־80 ראו גם דונלד טראמפ וגם בנימין נתניהו את איראן כאיום עולמי. לא מדובר בגחמה רגעית או במדיניות שנולדה בעקבות אירוע נקודתי – אלא בהבנה עמוקה כי משטר האייתוללות בטהרן אינו עוד שחקן אזורי, אלא אידיאולוגיה קיצונית שמטרתה לערער את הסדר העולמי ולהשמיד את מדינת ישראל.

[social]https://twitter.com/libby_alon/status/2038442355670340011?t=X0NElm2zNaPwPlMtHK3ODw&s=19[/social]

לכן הטענה כי נתניהו “גרר” את טראמפ אינה עומדת במבחן המציאות. מדובר בשני מנהיגים שזיהו מוקדם את הסכנה, קראו נכון את המפה ופעלו כדי להציב גבולות ברורים מול משטר שמממן טרור, שואף לנשק גרעיני ומצהיר בגלוי על רצונו למחוק את ישראל מהמפה.

ההיסטוריה מלמדת כי הסכנות הגדולות ביותר לעולם החופשי אינן נעלמות מעצמן. הן גדלות כאשר מתעלמים מהן, וכאשר מדינות בוחרות במדיניות של הכלה במקום הכרעה. כך בדיוק קרה בשנות ה־30 של המאה הקודמת, כאשר מדינות באירופה העדיפו לעצום עיניים מול אידיאולוגיה קיצונית שהלכה והתחזקה.

אירופה שלפני מלחמת העולם השנייה נעה בין אדישות לשיתוף פעולה. חלק מהמדינות הפכו לבעלות ברית של גרמניה הנאצית, אחרות בחרו שלא להתעמת – ובפועל אפשרו לאסון להתרחב. במקום להציב קו ברור מול הסכנה, העדיפו רבים להרגיע את עצמם בסיסמאות על דיפלומטיה ויציבות.

גם היום אנו רואים תופעה מדאיגה במערב אירופה: מדינות שמעדיפות הסכמים רכים, גינויים רפים ועמדות מהוססות מול משטר קיצוני באיראן. במקום להציב גבול ברור לטרור ולשאיפות הגרעין, נשמעות שוב קריאות ל"הכלה" ול"פרופורציות".

כאשר מדינות חזקות בוחרות ברפיסות – הן אינן מונעות עימות, אלא דוחות אותו לשלב שבו המחיר גבוה יותר. ההיסטוריה הוכיחה כי חולשה מול אידיאולוגיה קיצונית אינה ניטרליות – אלא עידוד.

מול הגישה האירופית המהוססת ניצבת הנהגה שמוכנה לומר את האמת גם כאשר היא אינה נוחה. נתניהו וטראמפ ייצגו קו ברור של עמידה מול הטרור האיראני, מתוך הבנה כי ביטחון אינו מושג באמצעות עצימת עיניים אלא באמצעות נחישות, הרתעה ועוצמה.

הלקח ההיסטורי ברור: כאשר העולם החופשי מתמהמה – המחיר עולה. כאשר יש מנהיגות שמזהה את הסכנה בזמן – יש סיכוי למנוע את האסון הבא.

הבחירה בין נחישות לרפיסות אינה רק שאלה מדינית – אלא שאלה היסטורית.