הוא הגיע כרגיל נסער ונמהר

כמו מתוך סערת הקרב

חולצתו הענודה רפויה עליו

נעליו מאובקות מחול המדבר

ארשת פניו לאה

מנסיעתו המאוד ארוכה;

היא לא אמרה דבר

רק הביטה בעורפו ובראשו הכבוש בירכיה;

לראשונה כך אותו ראתה – שפוף עם ראשו

כשפלג גופו העליון רכון מעל לירכיה

וצלליתו כשל אדם חסר ישע;

הוא הגיע כרגיל נסער ונמהר

מעונה מגעגועים וערגה

שיצרו הזמן והמרחק

בעת שאותה לא ראה;

אך אותו רגע חשבה וחשה במעורב

ואולי פשוט ידעה

שאם היה משתטח עתה על הרצפה

ומנשק כפות רגליה –

אחת היה זה בשבילה

משל נשק את פיה או את פניה;

באחת לפת הוא אותה

ואליו בחוזקה אימצה

והיא את ידיה מעלה שלחה

לסגור על עורפו הנחשק;

ובעודו שפוף עם ראשו על ירכיה

לפת וצימד בחוזקה את רגליה

ונשק את ירכיה מבעד לבגדיה;

באחת נשמט ראשה ונח על עורפו

והיא לא ידעה את עצמה מרוב  אהבה אליו;

ובהינף אחד אותה הוא נשא

ועל משטח גג הספרייה הושיבה

ונשאר לעמוד ממולה

בלי לומר מילה

אך חיש מטה ראשו נשמט

ונח על ירכיה

וצמוד לשיפולי בטנה;

ואז ולפתע בידיו שוב אותה נשא

ועימה יחד באחת למיטה צנח;

מלופפים זה בזו שקעו במיטה

בלי לנוע, בלי לזוע, בלי לומר מילה,

כי מרוב אהבה – לא יכלו לעשות אהבה.

*

* 

כל הזכויות ובכל השפות שמורות

למחברת צפורה אור-טל החברה באקו”ם