מעסקת הטיעון עליה חתם מני מזוז, נודף ריח מסריח. לא בגלל שיצר ציפייה אצל רבים שקיוו לרוות את צימאונם מדמו של אנסי קצב, אלה בגלל הפער בין עסקת הטיעון, לכתב האישום. ואם בפרשת האי-היווני, הוא ביטל את קביעתה של ארבל, הרי בעסקת הטיעון הזאת הוא ביטל את קביעתו שלו.
(גילוי נאות) ככה אנחנו: מאבטח מצוי, שבמשך השבוע בודק תיקים בכניסה לקניון, יכול לספר לשותפו למשחק השש-בש, איך בדיוק מחסלים את הטרור. הוא יודע!!! נהג מונית יכול לספר לנוסע שלו, שאילו הוא ראש הממשלה, מזמן גלעד שליט בבית. אוהד כדורגל יושב בטריבונה, כוסס ציפורניים, וכל כמה דקות, צורח עצות למאמן של קבוצתו האהובה. הכי "חכמים" הם הפובליציסטים והטוקבקיסטים. אלה בטוחים שעם כמה נקישות במקלדת- אפשר לתקן, לנצח, לסדר, להדביר, לחסל, בקיצור: לאזן את העולם.
מהבחינה הזאת, אני כמו כולם.
ולענייננו. אם בג"צ יידרש לסוגיית "עסקת הטיעון" עליה חתם היועץ מזוז בפרשת הנשיא, ויחליט שלא להתערב – אין לי ספק, שהפרשה הזאת לא תגווע. גם אם זה ייקח כמה שנים, יהיה מי שיעורר אותה. בדיוק כמו הסיפור בפרשת "כנופיית מע"צ".
ולמי ששכח: מדובר בפרשה משנות השבעים, שבה ארבעה צעירים נעצרו ע"י המשטרה, וצוות חוקרים בראשות הסדיסט סאנדו מזור, הצליחו להוציא מהם הודאות בעינויי תופת, על פשעים שלא ביצעו. הארבעה הורשעו, ונכלאו לשנים רבות. כעבור כמה שנים, אחד החוקרים (למי שרוצה להיעזר בגוגל השם שלו שי שמחי), נכנס לאולפן טלביזיה, וסיפר את כל האמת מאחורי ההודאה. הוא נבדק בפוליגרף, ונימצא דובר אמת. הארבעה שוחררו, המדינה התנצלה, ושילמה להם מיליוני שקלים פיצויים. אלמלא חוק ההתיישנות, הפושע סאנדו מזור, היה עומד לדין.
היחס שלי למני מזוז, מבוסס על "כבדהו וחשדהו". יותר "חשדהו". ולפני שאני מנמק, הערה ארוכה: מר מזוז נושא בתפקיד קשה. הוא אמור "לנקות" את החברה מלכלוך מוסרי ופלילי שמייצרים ומותירים אחריהם, בעלי אינטרסים רבי עוצמה. כדי להצליח בתפקידו, לא מספיק להיות משפטן אנליטי, הוא צריך להיות עשוי מחומרים מיוחדים. עמידים בלחץ אטומי. החבר'ה מגדירים טיפוס כזה "גבר עם ביצים".
"הזיכוי" שנתן לאריאל שרון בפרשת האי-היווני, היה הסימן הראשון. החמצה היסטורית, שנבעה מפיק ברכיים. מי שהייתה פרקליטת המדינה דאז, הגברת עדנה ארבל, עשתה לו את כל העבודה. בסך הכול, היה צריך לצרף את חתימתו, ליד חתימתה. אילו עשה כן- כל הקדנציה שלו (ושלנו) הייתה נראית אחרת. אלא שהפחד מאמנון אברמוביץ' ויואל מרקוס שיתק אותו. מאז, מדינת ישראל נוסקת בטבלת המדינות המושחתות.
מעסקת הטיעון עליה חתם מני מזוז, נודף ריח מסריח. לא בגלל שיצר ציפייה אצל רבים שקיוו לרוות את צימאונם מדמו של אנסי קצב, אלה בגלל הפער בין עסקת הטיעון, לכתב האישום. ואל תגידו שלא היה כתב אישום. היה. מה שמנע את הפיכתו לרשמי, זהו הליך השימוע. בלי פרטים חדשים, זהו הליך פרוצדוראלי. הא ותו לא! ואם בפרשת האי-היווני, הוא ביטל את קביעתה של ארבל, הרי בעסקת הטיעון הוא ביטל את קביעתו שלו.
משפטנים הביעו תמיהה, אחרים חשו תיעוב. יש כאן משהו מסריח. והרייטינג של הסירחון הזה גבוה. מהסיבה הזו, התקשורת -שמתפרנסת מפרסומות- תעוט על כל מי שיהין להוציא פרטים שהטו את הכף אצל מזוז. על זה תוסיפו את הספר שייכתב ע"י אחת המתלוננות, ושבו יופיעו פרטים עסיסיים, על התנהלות הנשיא בדלת אמות. פרטים שהפה מתקשה לפלוט, ולמקלדת אין בעיה.
רק לפני שבועיים, בהרצאה באוניברסיטת בר-אילן, הביע מני מזוז את דאגתו, לנוכח ההתדרדרות המוסרית של החברה בישראל. שבוע קודם, קראנו סקרים בהם ניראה שאמון הציבור במערכת המשפטית, מתדרדר משנה לשנה. עסקת הטיעון בפרשת אנסי, העצימה את חוסר האמון במערכת. על תרומתו זו, לחוסר האמון- מר מזוז צריך ללכת…
