לא מספיק לעצור את אלימות הנוער. דרוש חינוך ערכי כבר בגיל הרך
בימים אלו נידון בכנסת התיקון לחוק זכויות התלמיד, כחלק מהתוכנית למאבק באלימות שהשיק לאחרונה משרד החינוך. על פניו נראה שמדובר באימוץ גישת "אפס סובלנות" בבתי הספר וקידום רעיון ההרתעה בלבד. וכן, קשה היה שלא להסכים עם הטענות על החשש מפגיעה בהישגים הליברליים של חוק זכויות התלמיד. ואף על פי כן, צריך להודות שהבעיות שהתוכנית מתמודדת איתן שונות לחלוטין ממה שאנחנו זוכרים מחוויית הלימודים בבית הספר.
היום נראה שהמערכת צריכה לשים דגש לא רק על "החופש מ. . ." ( ישעיהו ליבוביץ'), החופש מהמגבלות, אלא על "החופש ל. . .", החופש לממש את הזכות ללמוד. אפשר רק להזכיר את המקרה המזעזע שמופיע בתזכיר החוק, על תלמיד שאנס תלמידה והמשיך להגיע לבית הספר גם לאחר שהושעה, מפני שהוריו עיכבו במזיד את הדיון בערעור. זכויותיה של הנאנסת נרמסו וגם ביטחונם האישי של שאר התלמידים שהיו עדים לאוזלת היד של המערכת.
לא בביטול זכויות מדובר, אלא בביטוי של דמוקרטיה מתגוננת. בעיקר מידרדרת. איך הגענו למצב שכך נראים בתי הספר שלנו? הורים רבים אינם רושמים את ילדיהם לבתי ספר "ממלכתיים" ומחפשים חלופות בדמות בתי ספר "מיוחדים". בין אם מדובר בפלגים חרדיים או חילוניים, מדובר בעוד תלמידים שגדלים בסביבה הדומה להם כלכלית ותרבותית.
כדי לשקם את מערכת החינוך יש להתחיל בגיל הרך
סביבה שמנציחה את הדמיון בין החברים במקום את קבלת השונות. אליטיזם ואחידות במקום שילוב וליברליות. החינוך הזה אולי נותן מעט נחת להורים, אך לטווח הארוך הוא משעתק את אותן בעיות. אנחנו עדיין נותרים חברה לא מספיק ערכית, לא סובלנית ואלימה.
לכן, צריך להתחיל לשקם את מערכת החינוך הממלכתי. להשקיע שם את המשאבים והמאמצים. לצמצם משאבים למוסדות נבדלים ולגרום לאוכלוסיה טובה לזרום למקומות אלו. ובאותם מקומות להניח שהילדים אינם עבריינים מועדים, ולתת להם חינוך ערכי מיומם הראשון. כדי להשיג זאת צריך להתחיל במקום שבו שרת החינוך הקודמת, יולי תמיר, הצהירה ולא עשתה: החינוך לגיל הרך.
הניסיון
להפוך את תלמידי ישראל לערכיים יותר לא יכול להסתפק רק בתוכנית "בלימה" (של האלימות). צריך גם "תנופה". לרעיון זה יש כמובן גם מיני הצדקות כלכליות; כמו מחקר אמריקני שהראה שעל כל דולר שמשקיעים בגיל הרך חוסכים שבעה דולרים בטיפול בבעיות בגיל מבוגר. או נתוני הבנק העולמי שמראים שתשואה בגיל הרך גבוהה פי ארבעה ביחס להשקעה בבתי ספר.
אבל לא זאת הבעיה. בשונה מתקנון משמעת שניתן לביצוע מהיר, הקניית ערכים היא תהליך ארוך. מאה ימים ואפילו קדנציה שלמה, לפעמים אינם מספיקים. אבל כמו בבעיות מורכבות אחרות, לפעמים צריך לומר בכנות שאי אפשר להשיג שינוי מידי. צריך אורך רוח. אבל חייבים להתחיל.
