היום יערוך הציבור הערבי אירועים לציון עשור לאירועי אוקטובר.
מבחינתם זהו יום נפלא לעסוק בהכפשת המדינה ולערער על קיומה,
מבחינתנו זוהי הזדמנות מצויינת לערוך בדק בית, אינטרסנטי לשם שינוי ויפה שעה אחת קודם.
אירועי אוקטובר הם עוד אחד מהאירועים שבהם אוהבת "לנפנף" האוכלוסייה הערבית בדוברה על הפליה וחוסר שוויון כלפיה.
בפועל באירועי אוקטובר קיימו ערביי ישראל הפגנות ומהומות אלימות נגד כוחות הביטחון ונגד אזרחים תמימים בעקבות הזדהות עם "אינתיפאדת אל אקצה".
זוהי אינה הפעם הראשונה בה מראה האוכלוסייה הערבית בארץ הזדהות מפורשת עם הפלשתינאים.
הציבור עצמו וכך גם הנהגתו מקפידים לציין בכל הזדמנות ובאופן תמידי את הקשר הבלתי ניתן להפרדה בינם לבין הפלשתינאים, דבר שכמובן אינם יאמרו על מדינת ישראל-המדינה שמשלמת להם ביטוח לאומי,קיצבאות,שנותנת מלגות לסטודנטים שלהם וכו'.
ניקח לדוגמה את אירועי המשט הטורקי-באונ' חיפה הסטודנטים הערביים בחרו להזדהות עם "פעילי השלום" הטורקיים, להניף דגלי פלשתין ולקרוא קריאות:"בדם ובאש נפדה את פלשתין",
כך גם היה במלחמת לבנון בה חיילנו הגנו על אותם סטודנטים.
אם כן נוצר כאן מצב אבסורדי בו האוכלוסייה הערבית מנסה לאכול את העוגה ובו זמנית להשאירה שלמה:מחד נקבל משאבים וזכויות מהמדינה ללא חובות, ומאידך גיסא נכחיש כל קשר ונאמנות למדינה,נהפוך הוא אף נקרא ונפעל להשמדתה.
כך חונכו בעבר דורות על פני דורות באוכלוסייה זו וכך אף ממשיכים להתחנך בימים אלו.
ואנו?אנו משתדלים להיאחז על קרנות המזבח של הביטוי:"דו קיום".
ובכן איזה דו קיום התרחש במהומות אוקטובר?
דו קיום אשר בו היהודים שגודשים במהלך השנה את בתי העסק הערביים ומפרנסים אותם
ספגו מטחי אבנים ובקבוקי תבערה שהושלכו עליהם על ידי אותם ערבים, בכבישים שנחסמו בצמיגים בוערים.
והאמת הכואבת היא ששום דבר לא השתנה מאוקטובר 2000,
"דו הקיום" נשאר אותו "דו קיום",
סוגיית ערביי ישראל הינה כחבית תבערה אשר עלולה להידלק בכל רגע, בכל יום,וכמה שנתחמק מכך
לא יועיל לנו-עלינו לתת את הדין בנושא הקיומי והקריטי הזה בהקדם.
אירועי אוקטובר הם עוד אחד מן הדלקים הרבים אשר האוכלוסייה הערבית משתמשת בהם מדי שנה בשנה על מנת להבעיר את השטח ולהזין את השנאה בקרב הדורות הבאים עליה.
הכותבת הינה יו"ר תא "לביא" באונ' חיפה-תא סטודנטים ציוני לאומי
חברה מרכזית בצעירי הליכוד
פעילה חברתית ופוליטית מזה שנים.
